<h1>חדושי רבינו יונה — סנהדרין</h1>
<h2>דף ב:</h2>
[סנהדרין ס"ג ע"ב] אסור לאדם שיעשה שותפות עם הגוי שמא יתחייב [לו] שבועה. פי' בתוס' דכי אמרי' אסור כדי שלא יבא לידי שבועה כ"ש שאם עבר ועשה שותפות עם הגוי שאסור לו לקבל השבועה. ור"ת אומר שאם עשה שותפות עם הגוי ודאי יש לו להביאו לידי שבועה להציל מידו, כדאמרינן בלפני אידיהן (ע"ז ו:) מלוה ע"פ נפרעין מהן מפני שמציל מידם, ולישנא דמימרא דשמואל דייק הכי. ואיכא דדחי דדילמא שאני התם דילמא אזיל ודילמא לא אזיל אבל הכא ודאי אזיל לישבע. ותו דהתם ודאי מציל אבל הכא שמא מציל שמא לא מציל דדילמא אישתבע. ותו אמרי' דהאידנא שרי דהא לא משתבע בע"ז אלא בקדשים שלהם ואינן מזכירין ע"ז ולא יתכוונו בשום אלוה. והאי דאיצטריכו לרבויי מלאו דלא ישמע על פיך ולא מוקי ליה אלאו דולפני עור, משום דגוי לא נצטווה שלא לידור בשמו ושלא לקיים בשמו.
<h2>דף כח:</h2>
[סנהדרין ה' ע"ב] אי גמיר רשותא למה ליה. איכא למידק ולאורויי מי לא בעי איניש למנקט רשותא כי היכי דבעי גבי דינא, והתנן (בכורות כח:) דן את הדין זיכה את החייב מה שעשה עשוי וישלם מביתו, אלמא אף גבי הוראה שייכי תשלום כדינין, וכיון שכן איצטריך הכא למינקט רשותא כי היכי דאי טעי מיפטר. וי"ל דיורה לא משמע ליה אלא דרשה ולא הלכה למעשה, ומשום דרשה בעלמא אם עשו אחרים כהוראתו ונמצא שטעה אינו חייב לשלם, [ו]על זה שאל אי גמיר רשותא למה ליה, אבל לא שאל (ודן ויתיב כההוא) [על ידין ויתיר בכורות] דהתם גבי (מעשה) [מיניה]. ומיהו גבי בכורות נמי לא שייכי תשלומין, אלא הכי קאמר אי גמיר רשותא למה ליה [אלא] מפני שאין הכל בקיאים בבכורות, ועל כן לא היה לו לראות את הבכור בלי רשות. ולי נראה דהכי קשיא ליה ואי גמיר רשותא למה ליה, בשלמא לטהר ולטמא ולאסור מאכלם ולהתיר היה צריך ליטול [רשות] כדי שאם יטעה לא ישלם דהתם שייכי תשלומין, אבל בשאר הוראות כגון גבי שבת וכמה מצות (לאסור) [ואיסורין] שאין תשלומין כלל מה צריך ליטול רשות כלל, והוא יורה סתם קאמר דמשמע שעל הוראת כל דבר נוטל רשות.
[ורב ששת אמר דטועה בדבר משנה] חוזר ובשיקול הדעת מה שעשה עשוי ומשלם מביתו. ואקשינן עלה ממעשה דבית מנחם וכו', מדקאמר ליה (כ"ש) [ר"ע] פטור אתה שכל המומחה לב"ד פטור מלשלם ולא קאמר ליה טועה אתה בדבר משנה. ואף על גב דהאכילה ר"ט לכלבים הכי הול"ל כיון דאלו הא הואי פרה הוה הדרא ודינא לאו דינא ולאו כלום קעבדת הכי נמי לאו כלום קא עבדת. ואע"ג דכולהו מודו דטעה בדבר משנה חוזר, מ"מ רב ששת מרא דשמעתא ומ"ה אקשי' עליה. וליכא לאקשויי מהא [א]דרב יוסף מדלא קאמר ליה ר"ע לר"ט כיון דאלו הואי פרה בעינה הוה הדרא משום דאיכא גדול ממך ויכול להחזיר הדין כמו שמפריש', משום דמאן לימא לן דאיכא גדול דילמא ליכא גדול. ואע"ג דר"ע היה התם והוא מופלג בתורה, איכא למימר כיון דר"ט רביה דר"ע הוה כדאמרי' בפ' הכותב (כתובות פד:) לא חשיב גדול. ועוד כיון שהוה [מצי] לפוטרו בלאו הכי לא רצה לומר לו שהוא גדול ממנו, משום דכתיב (משלי כז) יהללך זר ולא פיך. ועוד דגדול בחכמה ובמנין (הא) [קא] אמרי', ור"ע אעפ"י שהוא גדול בחכמה לא היה גדול ממנו במנין. ועוד דאפשר לומר דלא אמרי' הכי אלא בטועה בדבר משנה, דאע"ג דכבר האכילהו לכלבים כיון שטעה בדבר משנה אין ממש בדבריו ואין דינו דין ולאו כלום עבד, אבל בשיקול הדעת שאין הדבר ברור כ"כ לא אמרי' הכי.
רב חסדא אמר כאן שנתן ונטל ביד וכו'. פי' נטל וכו' אין הדין חוזר וחייב לשלם, אבל מתניתין דהכא בשלא נתן ביד, שלא החזיק הדיין כ"כ את דבריו, ולפי' הדין חוזר. והרי"[ף] פי' דמשום פסידא דבעל דין וכו' והלכך נשא ונתן ביד כיון דחייב לשלם ואין לבע"ד פסידא אין הדין חוזר, אבל כשלא נשא וכו' מחזירין את הדין. וזה הטעם אינו ברור ואיך אנו חוזרין הדין בחיוב הדיין, ואם [אין] (יש) מן הדין שיהיה הדיין חוזר, כשאין הדיין חייב לשלם למה יחזיר זה שלא כדין. ועוד לפי דבריו שפסק כרב חסדא כדאקשי' בשמעתא קמייתא דהאי מסכתא (לעיל ג.) אלא מעתה טעו לא ישלמו ומשני כ"ש שאתה נועל דלת בפני לווין, והא ליכא נעילת דלת דהא הדר דינא כיון דאינהו לא משלמי. ועוד דאם לא נשא ונתן ביד לא מיחייב אמאי מקשה התם טעו לא ישלמו והא נעילת דלת איכא התם כדמשלמי, הא כיון דלא משלמי אלא כשנשא ונתן וכו' לא מימנעי מלמידן דהא מצו למידן בלאו חיוב תשלומין כשלא נשאו ונתנו ביד. ותו דהא אמרי' התם (לעיל ה.) האי מאן דבעי למידן דינא וכי טעי מיפטר לישקול רשותא וכו', אלמא אפי' למידן דינא קאמר. ותו משום לישא וכו' שקיל רשותא. ותו להך סברא מומחה דנקיט רשותא הדר דינא ובדלא נקיט קם דינא, והכי נמי מומחה בדקבלוה הדר דינא ובדלא [קבלוה] קם דינא, ובפ"ק (שם) הוה מיבעיא לן במומחה בדלא נקיט רשותא אי דיניה דינא, ובכל הנהו עובדי דהתם (לא) משמע דלא בעי נשא ונתן ביד וכו', ובכולהו אמרי' דן דינא וטעה ואמרי' דאי לא קבלוה מיחייב לשלומי, משמע דכי משלם מפני שטעה הוא ולא מפני שנשא ונתן ביד, שא"כ הול"ל כן בפי'. ואיך נדחה כל הדברים האמורים בענין טעות שמשמעות כולם שיש פעמים שהדיין פטור. ועוד דודאי לכאורה יש במשמע דכי קתני במתני' ואם היה וכו' פטור דמה שעשה עשוי, וארישא (ק"ל) [קאי] דקתני מה שעשה עשוי ומשלם מביתו, ומומחה אינו משלם. ולפי דבריו ז"ל [הי"ל] לומר שהדין חוזר והיינו מדבר אחד שנים, ולא היל"ל פטור שי"ל מה שעשה עשוי. לפיכך נראה שכמו שכתבתי (והרב נר"ו) [ורב חסדא] לא אתא למימר דכל היכא דאמרי' פטור הדר דינא, דלא אמרי' [קם] דינא אלא בנשא ונתן ביד דהתם מאחר שהחזיק כ"כ את דבריו אינו חוזר, אבל בשלא נשא ונתן ביד וכו' הדין חוזר. ומודה רב חסדא במומחה וקבלוהו כשנשא וכו' דמה שעשה עשוי ופטור, ומיהו לא קי"ל הכי כדברירנא. וכתוב בשם גאון ז"ל דהאי דאוקימנא למתני' דדן את הדין בשנשא וכו' כי היכי דלא נסתמוה כר"מ דדאין דינא דגרמי, כלומר אבל לדידן דסבירא לן כר"מ מיתוקמא לן מתני' אפי' בשלא נשא וכו'. והרב בעל המאור ז"ל חיזק דברי הגאון בזה. אבל אפשר לומר דהא ל"ק, דרב חסדא לתרוצי מה שעשה עשוי קא אתי אמאי לא הדר דינא, אבל לא אתי לתרוצי משלם מביתו דודאי נימא [דכיון דמה] שעשה עשוי משלם מביתו, נמי נימא דכיון דמה שעשה עשוי חייב לשלם מדינא דגרמי. אבל איהו משני דלא אמרינן מה שעשה עשוי וכו' היינו כשנשא וכו'.
ואפשר לומר דמודה רב חסדא דמתני' אע"ג דמחזירין אי לית ליה לאהדורי מיחייב וכו' משום דהוי כדינא דגרמי וכו' כיון דאפסיד על פיו, וכמו (ל)מראה דינר לשולחני. ולפום האי סברא אפשר למפסק הלכתא כוותיה ולמימר דכי בעי' למנקט רשותא מריש גלותא וכל הנהו מילי דאמרינן לעיל כה"ג הוא, ולפעמים שלא נשא ונתן ביד ויהא חייב כגון דלית ליה לההוא לשלומי. ונראה דה"ר משה ז"ל סובר כך שכתב (פ"ו מסנהדרין ה"ג) ואם לא נשא ונתן ביד יחזור הדין ואם א"א שיחזור (ו)ישלם מביתו. ובטועה בדבר משנה כתב למעלה מזה (שם ה"א) שאפי' אם א"א [לחזור] פטור מלשלם. אף על פי שיש לו דרך אחרת כמו שכתב (שם ה"ב) אבל (אותם) [קבלו אותו] בעלי דינין הואיל והוא מומחה חוזר ואם א"א להחזיר פטור. אבל קשה להאי סברא מדקא משני טימא את הטהור דאגע בהו שרץ טיהר את הטמא שעירבו עם פירותיו, ומשמע שהדיין עשה כן, ואמאי איצטריך להכי אפי' (עשה) בעל הפירות הוא שעירבו עם פירותיו או שהגיע בהם שרץ. [וי"ל ד]בכי האי אמרי' דלא ליחייב דיין משום דמצי למימר למה לך למעבד הכי את הוא דאפסדת את נפשך דאגע[ת], דאנא לא קבלתה הכי עילואי אלא כי היכי דלא תערבינהו בפירות אחרים, פירות (טמאים) [טהורים] אמרתי לך כך, כלומר שהתרתי את הטמא כדי שתשמרם בתורת טהורים אמרתי לך ולא שתערבם (בטמאים) [בטהורים], ולא שאלוני אם תערבם בטהורים והתרתי לך. וכן בטימא את הטהור אנא לא טימאתים לגמרי (א)[ו]לא אמרתי לך אם אתה יכול להגיע בהם השרץ טמאתי לך. אבל בחייב את הזכאי הרי ע"מ שישלם לבעל דינו אמר כך, וכן בזיכה את החייב, ועליו סמך, לפיכך חייב. א"נ איכא למימר דטימא את הטהור דאגע בהו שרץ וטיהר את הטמא שעירבו עם פירותיו לאו משום דאי לא עבד (בין עצמו דכי) [דיין עצמו הכי] לא מחייב, דה"ה אי עבד בעל הפירות מחייב כיון דלא אפשר למהדר, והאי דקאמר הכי לאוקומי כולה בחד גוונא.
ואפשר לומר דלעולם ס"ל לרב חסדא דלא נשא ונתן ביד [פטור], ועיקר (הדין) טעמא משום דכיון דתנינא דלא נשא וכו' [ו]אי אית ליה מידי לההוא גברא [דזכה] אפומא דהאי מהדר ליה, לאו דינא דגרמי הוא דלא בריא הזיקא, דהא אפשר (דלא) [ד]מהדרי ליה זוזי. ודמי להני דאמרי' לעיל כיון דאלו הואי פרה בעינה הוה הדרא ולאו כלום קעבדת הכא נמי לאו כלום קעבדת. וטעמא משום דכל היכא דלא קם דינא ולא בריא היזיקא מההיא שעתא, (ואף) [ואפ'] דמפסיד ואפשר דלא מפסיד לאו הוא דינא דגרמי, ואין זה אלא כמשיא עצה לחבירו והלך והפסיד בעצמו שאינו משלם. אבל היכא דקם דינא, כגון אי הוה טעי בשיקול הדעת, כיון דמההיא שעתא דאסיק עלה שמא (ב)[ד]טרפות אסרה לפום מאי דאסיק אדעתיה לעיל למימר אליבא דרב ששת, [בכי] האי גוונא מיחייב, משום דמההיא שעתא אפסיד האי אפומא דהאי. והכא נמי נשא ונתן וכו' חייב ותו לא הדר דינא, אבל בלא נשא וכו' כיון (דאיכא) [דדינא] לאו דינא לא מיחייב. וכן בטמא את הטהור לרב חסדא אי דלא נגע בהו שרץ הדר דינא, דלא עדיפא חזקה דאיסורא מחזקה דממונא, וכ"ש טיהר את הטמא. תדע דרב חסדא לאו לאוקומא כרבנן קא מהדר, דהא (ד)קאמר מעיקרא כיון דקאמר ליה פטור אתה כמי שנשא וכו', ואמאי הא ודאי גרמא הוא. אלא דכי הוה סליק אדעתיה למימר כגון שזה הי' מוחזק בממון וא"ל פטור אתה החזיק את דבריו כאלו נשא וכו' במקום אחר, שהרי אין כאן לעשות חיזוק גדול מזה. ואעפ"כ לא עמדו דבריו שאין כאן חיזוק כלל. ורבינא העמידה כגון שהיה לו משכון ונטלו הימנו, ולאו לאיפלוגי עליה, אלא דבכה"ג איכא חיזוק דברים. והוי יודע דלעולם אין נותנים רשות למידן יחידי ריש גלותא אלא למאן דגמיר וסביר, ומה שכתב (הכי וכו') [הרי"ף] בבבא רביעאה דליתיה מומחה וקבלו עלייהו בעלי דינין למידן להו דינא א"נ נקיט רשותא מריש גלותא, אינו נכון.
<h2>דף לה.</h2>
[סנהדרין ל' ע"ב] מודים חכמים לר' יהושע בעידי בכור וכו'. פי' רש"י ז"ל דתנן במס' בכורות (לה.) כל מומין הראויין לבא בידי אדם וכו'. ואינו נכון, דהא אסיקנא בפ' חבית (קמה:) והלכתא עד מפי עד כשר לבכור, וכיון דעד מפי עד כשר עד א' כשר ואין אנו צריכין לצירוף. אלא ה"פ מודים חכמים לר"י דאם בא עד א' ואמר בפני אמר אביו של זה שהוא בכור [ובא אחר ואמר כן], יש כאן ב' עדים על זה שהוא בכור. והני אמוראי דקאמרי מודים סברי דטעמא דרבנן בהלואה אחר הלואה דלא מצטרפי משום (דאמרי') [דאמנה] דקא מסהיד האי [לא קא מסהיד האי], אבל הכא (א') [אחד] גופא קא מסהדי.
